הגעגוע, הולך וגדל, גם אם לא נפגשנו ביום יום, אך הידיעה בכל/ שרה פרפרי (דודה)
פעם איפה אתה, על הצלחותיך, על כישרונך שהלך וגדל, כל אלה נתנו הרגשה שאתה כאן איתנו ולזה אנחנו מתגעגעים. לעולם שהיה לפני ה-1.8.2008. נזכרת ברגעים שניסיתי לדובב אותך לדבר, לספר-אך מילה פה מילה שם וזהו. שתקן ןצנוע ועניו. לא הרבית במילים, אפילו ניתן לומר שהיית ביישן. נזכרת כיצד ישבנו בסלון ביתי, אני ואתה, כל זמן שדיברתי אליך וענית לי מידי פעם, במילים בודדות, אז נשארת לשבת. אך אם הפסקתי מעט למספר שניות כבר נעלמת, חזרת לחדר ולמחשב, ולמערכת הסטריאו - למוסיקה, וכל שנותר לי זה לחכות להזדמנות הבאה. את המידע עליך, סיפקה אימך/אחותי האוהבת והאהובה. אך מיום לכתך, הכל שונה,.... המשפחה שהיתה לך מאד חשובה.. נותרה שבורה וכואבת. מתגעגעים אליך כולנו, גם אם קשה למי מאיתנו לומר זאת במילים
גיא שלי.../ אמא
חושבת' ונזכרת כל הזמן באירועים מן העבר...איך כשנולדת הרופא שאל אם יש לי תיק לבית ספר ,גדול ויפהפה....4,330 ק"ג.... איך אהבת כתינוק ללכת לגן העץ בירושלים ולטפס שם ..ואת המוצץ שהלך איתך לכל מקום עד שנפל לחצר ונגעלת כי חשבת שחתולות נגעו בו...איך טיילת בבית עם הבימבה וסיר על הראש ששימש כקסדה ....את החברה הראשונה שלך בגן...בת אל...... את המעבר לאשקלון ...אמרת בנסיעה בחיפושית לאשקלון : " אמא כולם מודאגים שאת נוסעת עם החיפושית אבל אני סומך עלייך..." והיית רק בן 5.5 . את הנפילה על דלת הזכוכית לאחר שהרמת את רועי ...בן 4 היית... ונחתך לך הישבן... את היום הראשון בבית הספר כמה התרגשת וכמובן בכיתי..איך כל שנה לקראת פורים השיער היה נצבע לבלונד לבן ...ורק לכמה ימים כי בבית ספר ובכדורגל לא הרשו.. איך בכיתה י' פשוט החלטת שאתה לא הולך לבית ספר.... ולילות לא ישנו ובסוף נמצא הפתרון...... איך היית בחוג כדורסל בכיתה ג' ואמרת שכדורגל זה משחק משעמם ואתה שונא אותו... ויש לנו הסרטה של זה... ולאחר שנה התחלת חוג כדורגל וכל כך הצלחת שעברת לקבוצת הילדים ..את האימונים והמשחקים שאבא ליווה אותך ועודד אותך...את האהבה שלך לחברים כאן באשקלון ...כל דבר היה "קודם כל החברים"... את שיחות הנפש שביליתם ליד הים וזה הודלף לי לאחרונה..את הנסיעות שלכם לאילת כל שנה את שבוע הגדנע עם תיכון תל אביב שממנו חזרת "מורעל" ורק "גולני " בראש. ואת החלום החלום שהוגשם : " ג ו ל נ י !!!!" כמה שביקשתי שתהיה קרוב אליי כאן בקצין העיר או כפר הנופש לחיילים...ואתה רצית רק גולני. כל כך אהבת להיות שם..זוכרת את המיון לגדודים בהתחלה שלחת הודעה :"12" ולא הוספת אחרי כמה דקות שלחת שוב הודעה "13- כבוד!" הסתבר שקראו את השם שלך בשני הגדודים ואתה רצת לגדוד שכל כך רצית להיות בו. זוכרת את היום בו התקשרת שקבלת את החגורה של הנשק מהמפקד שני.... ואח"כ את התג את ה"משברון" בסוף הטרונות ... ששני כל כך ליווה אותך ולא ויתר...את הנסיעות שכל כך אהבתי בחברתך לאריאל ולאן לא!?...בו היית מספר ומספר על החוויות בצבא על החברים וכמה אהבת להיות בעזה כשהגעת לשם אמרת : "סוף סוף אני מגן על הבית" ועל ההתקלות ששמענו עליה בפרוטרוט לאחרונה כי אתה קימצת במילים עליה והסיפורים של קובי המפקד שבא להכיר אותנו עוד לפני האסון... וסיפר איך גיא מעביר שעורים לחברים ועל "צחוקים שאתה עושה והמתיחות ... איך סיפרת על נדב- "מייזלס"- כך קראת לו,בהערצה ואמרת שאחריו אתה יכול ללכת לכל מקום בעיניים עצומות על החברים שאותם הכרת בצבא וכל כך הערכת ואהבת ..ומה הפלא.......זוכרת ששלחת כמה הודעות אלינו לארה"ב עם התמונה של המגן ,אבל אנחנו ישנו ולא הגבנו ואז ...התקשרת:" מה את לא מגיבה?" מיד הערתי את אבא וכל כך היינו גאים בך על סמל גיא אורונסי -חייל מצטיין גדודי... והכי הכי את החוויה המקסימה הנסיעה איתך ללאס וגאס והערב במלון - ישבנו בחדר ואתה ספרת וספרת על הצבא ועברנו "ערב גיבוש משפחתי" עם סיפורים וחיקויים כמה צחקת כשרועי חיקה אותי ,את אבא את דניאל וגם אותך ערב שלא יישכח... איך סיפרת לי על החברה שלך ..באחת הנסיעות באוטו ודניאל שאל אותך איך הכרת אותה ואתה סיפרת לו....למרות שלא התלהבת לנדב מידע.... ואני חושבת למה ,למה ...אני לא יכולה לספר על החלומות שלך כך ... .כל כך היה ברור לך מה אתה עושה בעתיד וכל דבר תכננת על פי זה . את הטיול לארהב עם חברים מבית הספר התיכון ...חלק קטן ממנו הגשמת קצת לפני ידעת איפה אתה רוצה לעבוד ומה אתה רוצה ללמוד ותכננת צעד אחרי צעד להגשים את המטרה הזו..לאיזה תובנות הגעת ובגרות לגבי העבר,ההווה והעתיד שלך ולמה לעזאזל אני לא יכולה לספר על החלומות שלך ולהתחיל אותם ב"אני זוכרת".....................אתה כל כך חסר! אמא
מילים : יואב גינאי לחן:ארקדי דוכין ביצוע : גליקריה
עכשיו אתה פוסע בין ערוגות פרחים קטנים. כבר לא עייף ולא דואג, ומתכסה בעננים.
עכשיו אתה שומע רק מוסיקה של מלאכים, ושתי עיניך היפות הן עצומות עכשיו, בני.
ילד גן עדן עטוף את עצמך, ילד גן עדן, השקה את הפרחים שלך, והם ילבלבו באור הכוכבים ויזרחו בחושך בגוונים מטורפים ויזרחו בחושך בגוונים מטורפים. פרחי הגעגוע רק גדלים ולעולם אינם נובלים.
ושוב יורד הגשם ורקפות עולות בהר. ואין עוצר לרגע, כאילו לא קרה דבר.
הזמן ממשיך לנסוע, רחוק אל חורף העולם, ענן לבן בגובה רב, שקוף באופק נעלם.
החיים אינם נמשכים / על פי יאיר לפיד/ אמא ואבא אורונסי (הורים)
גיוש שלנו, זה לא נכון שהחיים נמשכים . תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו , החיים שלך , כמו שהכרת אותם ,הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך אבל היא אחרת, ההורים שלך אחרים, הסדר בו אתם יושבים סביב השולחן ,הדרך שבה אנחנו זוכרים את תקופת בית הספר,תקופת הכדורגל ,ההתבגרות ,הגיוס ,המשחקים עם רועי ודניאל, המוסיקה שכל כך אהבת מכל הגוונים (וריאנה במיוחד...) ,התמונות המצחיקות ,המשפחתיות וכמובן הצבאיות הקרביות שהפכו ברגע לאלבום זיכרון.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?" , ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים לעודד אותך. ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה,אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה,
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלויזיה סדרה או סרט וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה אתה ההוא ששומע שירים ונזכר מי השמיע אותם כל חופשה ב"פול ווליום". אתה ההוא שאם אתה צוחק ,אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.
זה לא נכון שחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך עשיתם משהו ביחד או איך באת לאימון כדורגל או משחק כדורגל או לבית הספר אתה מתלבט אם לקרוא לו בני או בני המנוח או זכרונו לברכה או פשוט גיא. ...לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה (לרוב לא!) פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בקשר הרבה זמן והוא שואל לשלומו, ואתה אומר ששלומו כבר לא איתנו , ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו זה אתה אומר לו שלומדים לחיות והחיים נמשכים ...
זה לא נכון שהחיים נמשכים הם נפסקים ומתחילים מחדש , אחרת!
מודה לאפרת על העזרה.
קשה לדבר עליך בזמן עבר./ שרה פרפרי (דודה)
בדיוק כשהפכת מנער כשרוני, שבכל תחום ספורט שבו נגעת, הצטיינת, לגבר חסון, יפה תואר, ומצטיין כחייל גולני גאה, נגדעו חייך בשניות.....
דברים שאמרתי בטקס לזכרו של גיא בפלוגה המסייעת/ חיה אורונסי (אמא)
ערב טוב,
כל אחד ואחת מכם, האנשים הנפלאים שנמצאים כאן הערב, מכירים ויודעים היטב , מי היה גיא. אותו ילד שכל כך אהב כדורגל, הילד שאהב והעריך מוזיקה טובה, ילד שהעריץ את הצבא שלו ( על אף הקיטורים),המפקד שלו, היחידה שלו, גולני שלו.... אבל יותר מכל אהב והעריך את ערכם של משפחה וחברים טובים. זה אך טבעי ומתבקש ,שכל הדברים שאהב כל-כך נמצאים כאן בערב זה ומביעים את אהבתם חזרה. מחלקת סיור (ומייזלס, אין לך ברירה , אתה תמיד תהיה בשבילנו חלק מסיור) רוצה להודות לכם על התמיכה הרבה ועל זה שנתתם לנו להכיר צדדים נוספים שלגיא כמו גיא פלדמן למשל.... המעורבות והאכפתיות שלכם הם שנותנים לנו את החיזוק והידיעה הברורה שבלכתו ,כמו בחייו , גיא מוקף תמיד באהבה , בחברים טובים ובמשפחה. אין לי ספק שאם היה יושב כאן כעת , היה בוודאי מתמלא גאווה ומעניק ח"ח לכל אחד ואחד מכם. אז הרשו לי בשמי ובשם משפחתי להודות לכם על הפקת הערב הזה, אני יודעת שאחטא אם אציין שמןת אבל אני חייבת להודות לקובי חזיזה שהשקיע את כל זמנו ומרצו, שקד ולא ישן אפילו ברגילה, לארגן את הערב הזה - ערב שכולו גיא.
פרוייקט ג.י.א אקים/ ניצן גלוסמן (עתונאי שסיקר את הפורייקט)
ניצן גלוסמן סמל גיא אורונסי נהרג בתאונת דרכים לפני שנה וחצי * לזכרו של גיא, נפתח השבוע ב"אקים" פרויקט חדש שיסייע להורים לילדים הלוקים בפיגור שכלי, בהחלטה הקשה לגבי עתיד ילדיהם * אמו של גיא, חיה, היא גם אמו של רועי, בן ה-19 הלוקה בתסמונת דאון * עכשיו היא החליטה לקחת על עצמה את מה שגיא לא הספיק לעשות בחייו פרויקט חדש שנחנך השבוע בבית אגודת אקים באשקלון, יפגיש את חניכי מועדון "דפנה" עם החונכים החדשים שלהם - הבוגרים של אותו המועדון, שכיום הם דיירי הוסטל "ארזים". הפרוייקט נתמך וממומן על ידי חיה אורונסי, אמו של רועי (19), חניך במועדון "דפנה", ושל סמל גיא אורונסי ז"ל, לוחם גולני שנהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי לפני כשנה וחצי ואשר על שמו נקרא הפרוייקט החדש. לטקס החגיגי לכבוד פתיחת פרוייקט "ג.י.א" (גדולה יחד גאוותנו), הגיעו גם חבריו של גיא לגדוד 13 ששומרים עד היום על קשר עם משפחתו.
החניכים והחניכות במועדון "דפנה" הם בגילאים 7-21 ולומדים במסגרות בתי הספר לחינוך מיוחד. בהגיעם לגיל 21, הם מסיימים את לימודיהם ולהורים ניתנת האפשרות לבחור את העתיד הטוב ביותר בעבורם. חלקם עוברים להתגורר בהוסטלים, לא מעטים גם משתלבים במקומות עבודה בשוק החופשי או בפרוייקט "מע"ש" - מרכז עבודה שיקומי. "אנחנו 13 בוגרים שעבורם הוסטל 'ארזים' הוא בית חם", מספרים הדיירים, "יש לנו גינה מטופחת ויפה, אנחנו ממלאים את מטלות הבית ומנהלים חיים רגילים". בסופי שבוע ובחגים יוצאים דיירי הוסטל "ארזים" לבקר את משפחותיהם. עם חזרתם מקבלות אותם המטפלות באהבה גדולה: "הן כמו האמהות שלנו והן דואגות שלא יהיה חסר לנו כלום. כיף לנו כאן", הם אומרים בהתרגשות במהלך הטקס.
חודשיים לפני מותו, חתם גיא ז"ל על טופס האפוטרופוסות על אחיו, רועי, הלוקה בתסמונת דאון. גיא כעס באותם ימים על אמו, חיה, על כוונתה לשלוח את רועי להוסטל כשימלאו לו 21. "אמרתי לגיא שאני לא אוכל להיות לצידו של רועי לנצח. גיא לא הסכים ואמר מיד שהוא ייקח עליו את האחריות ויטפל בו. רועי וגיא היו מאוד קשורים אחד לשני", מספרת חיה. לאחר ששמעה על הפרוייקט המתוכנן באקים, היא החליטה לקחת את העניין על עצמה ולעשות את מה שגיא לא הספיק.
"הפרויקט נועד לעזור להורים לילדים המתקרבים לגיל 21, ולהקנות להם את כל הדרכים האפשריות על מנת להקל עליהם בהחלטה לגבי עתידו", אומרת לוסי סספורטה, מנהלת מועדון "דפנה". "אנחנו שואפים לפתוח בפניהם את כל האפשרויות העומדות לרשותם על מנת שיוכלו לבחור, יחד עם ילדם, איזו מסגרת הכי מתאימה עבורו". הפרוייקט ישלב את החניכים מהמועדון עם חונכיהם הבוגרים מהוסטל "ארזים". יחד יעברו פעילויות מגוונות שבחלקן ישתתפו גם ההורים, כדי שאלה יוכלו לראות מה חשוב יותר וחשוב פחות עבור בנם. "המטרה היא לעזור להם ולהחליט יחד איתם".
סספורטה מספרת על הקשר שהיה בין האחים: "רועי היה מאוד יקר לגיא. בשנותיו האחרונות הוא השקיע בו רבות, לקח אותו איתו לכל מקום וליווה אותו לאירועים בבית הספר. לגיא היה חשוב שרועי יהיה מאושר ושלא יחסר לו דבר".
